ביקור הבית אצל משפחת י. הותיר אותנו חנוקים. האווירה היתה קשה. מן משהו טעון באוויר. ילד שנרצח בנסיבות טרגיות, ילד נוסף נכה, ואישה כבויה שבקושי מיישירה מבט. אי אפשר היה להאמין שהאישה הזו, עד לא מזמן היתה עובדת ומפרסנת יחידה, מאחר ובעלה נכה. אבל ביננו, איזו אמא יכולה להמשיך כרגיל, לקום בבוקר, לצאת לעבודה, לחייך, לתפקד, כשהצרחות של הילד ז"ל מהדהדות עוד באוזניה? הכאב מורגש שם באוויר. ואת המחסור ראינו במו עיננו. כל מה שביקשנו היה להושיט יד, להרגיע את הכאב, ולסייע- במה שעדיין כן אפשר, לשאר הילדים הקטנים שבבית.